אנחנו גרים בדירה משותפת (כן, כאלה עדיין קיימים), שם 2 חדרים שייכים לאמי (בסך הכל גרים שם 4 משפחות). עברנו לגור שם, כי כמו רוב המשפחות הרוסיות, אין כסף לשכור דיור נפרד. אבל זה לא קשור לזה.
בחדר הסמוך, ממש מעבר לקיר, גרה ילדה עם בעלה. לומר שהם נשבעו זה לא לומר כלום. כל היום נשבע, צורח, דופק. אפשר לשמוע מחצלת רוסית סלקטיבית במיוחד לאחר שאותה בחורה הגיעה אחרי העבודה כשהיתה משכרת. זה, בעצם, הרגיז את בעלה (לא אפרט בפרטי חייהם האישיים).
עד מהרה נודע שהיא בהריון. כולנו נשמנו לרווחה. חשבנו שההיריון יעזור לה להתיישב, ונחיה כעת בשלווה. בשנתיים הראשונות אחרי שילדה זה היה. השכן הפסיק לשתות, היו פחות צעקות, כמו גם שפה עבירה. התחלנו להאמין שלא מרצונו שאנשים יכולים להשתנות.
אבל לא. כעבור זמן מה זה רק הלך והחמיר. הסיבה - הבעל הפסיק לבלות את הלילה בבית. בעת היעדרותו, הילדה ירדה על בתה בת השנתיים - מרגריטה. היא צרחה (וזה בלשון המעטה!) עליה כל הזמן - ברגע בו בכתה, סירבה לאכול, התיישבה על הסיר, התרחצה, שיחקה. אם לשפוט על פי המשפטים שלה, הבת עשתה הכל לא בסדר ובאופן כללי, היא נולדה מעין טעות. ברגע שהבעל הגיע, נחתה הדממה.
היא זרקה ביטוי כמו "אלה החיים שלי", "אל תיכנס לעסק שלך", "לא אוהב את זה - התקשר למשטרה" להערות השכנים. לא היה אכפת לה ממה שאחרים אומרים וחושבים. הצעקות הלכו והתגברו. עלבונות נשלחו לילד. היא השפילה אותה, רמסה אותה בבוץ, האשימה את אביה ברמאות.
הילד גדל בסביבה כזו עד 4 שנים. ואז עזב אביו של מרגושה את המשפחה וכצפוי שכח את בתו (זה אפילו הגיע למצב שהוא סירב לשלם מזונות ילדים). ואז הכל התחיל הכי נורא. הצעקות לא פסקו. התקשרנו לקצין משטרת המחוז מספר פעמים ותיארנו את המצב. בכל פעם שניהל שיחה, הסביר שאם היא לא תפסיק להתייחס לילדה ככה, התינוק יילקח משם. אבל הוא לא יכול היה להראות לה כלום, מכיוון שלא היו מכות, וצרחות או לא צעקות זה עניינם של ההורים. "לכל אחד יש שיטות חינוך משלו," אמר.
השכנה, בהבינה שהיא לא בסכנה, החלה להתנהג גרוע מתמיד. אגב, חיינו בשלום רק כשהיא בעבודה, ואז התחילו לצרוח אינסופיות.היא נרגעה בשעה 22-00, מחשש להתקשר למשטרה ולכעס של שכניה.
עכשיו על התנהגותה והתגובה של הילדה עצמה. אי שם עד גיל 5 היא פחדה מאמה. מרגושה לפעמים אפילו לא רצתה לעזוב את הגן - היא גלגלה התקף זעם. מטפלות, התבוננו בהתנהגותה של מרגריטה, הזמינו פסיכולוג, אפילו הגיעו מרשויות האפוטרופסות, הסתכלו האם יש שפכים וחבלות בגוף. אך הם לא היו, ולכן הטיפול האכזרי בילד, לטענת רשויות האפוטרופסות, גם הוא לא היה שם.
היא תמיד שאלה את אותן השאלות: "אמא מכה אותך, פוגעת בך?". אבל הדבר המעניין ביותר הוא שהילד תמיד ענה בשלילה. אני לא יודע למה - טולי נבהלה כל כך מאמה, טוליה מרגוש חששה שתילקח אותה לאנשהו. אגב, גם אנחנו השכנים לא יכולנו לעשות דבר, כי הילדה תמיד אמרה שהיא אוהבת את אמה ושהיא לא פוגעת בה.
בכל מקרה. איפשהו קרוב יותר לחמש שנים, היא הפכה לאדישה. הילדה לא שמה לב לזעקות אמה, להערות שכנותיה. היא לא הקשיבה לאיש. לדוגמה, אני תמיד נוזף במרגושה על שלקח דברים אחרים מהשולחן. אבל לילד לא אכפת לו. היא מעמידה פנים שהיא לא שומעת. הילדה משקרת ללא הפסקה, מבצעת בשקט טריקים מלוכלכים, יכולה לשבור משהו בכוונה ולזרוק על אחר.
אבל אלה עדיין פרחים. מרגריטה כיום בת 7. היא הלכה לבית ספר. ליתר דיוק, איך היא הלכה. הוא לומד בבית הספר מתי שהוא רוצה. כלומר, בבוקר אמא מעירה אותה, והיא אומרת שהיום היא לא תלך לשום מקום. באופן טבעי, צרחות, מכות, שכנוע. שום דבר, אין תגובה. היא פשוט לא מגיבה, מסתובבת אל הקיר.
שלושה ילדים גרים בדירה שלנו, כולל בני. כל אותו גיל. מרגושה יכולה פשוט לקום ולהכות, או לצרוח כאילו היא מכה (אבל למעשה, לא). באופן כללי, יכולת הבלתי ניתנת לחיזוי של פעולות.
היא תמיד עושה זאת למרות. יתר על כן, נראה כי זו נקמה על כולם והכל. בתוכה אין מצב רוח ילדותי, שום פינוק, פנטזיה, טוב לב, אהדה, רחמים. מרגריטה לא אוהבת לצייר, לשחק עם חבר'ה אחרים. ילדים בחצר לועגים לה, יכולים להכות, להתקשר. התגובה באה אחר אחרת - אדישות מוחלטת מוחלפת לרוב בהיסטריה ולהפך.
אני עצמי, כמו שכנים אחרים, ניסיתי לדבר עם אמי שהילד זקוק לעזרה פסיכולוגית, ואולי גם רפואית. אבל היא עסוקה בחייה, בעיות הילד אינן מציקות לה. "אני מעלה ככה, היא תעקוב אחרי האקורד שלי," היא אומרת.
סיכמנו עם השכנים לעזור לילדה ככל האפשר. אנא תן למרגריטה לצאת איתנו לטייל. אני אפילו לפעמים עושה איתה שיעורים (כשהיא רוצה).
והלאה. הילדה כמעט אף פעם לא מחייכת. היא לא אוהבת להשתעשע, לשחק עם צעצועים, מעדיפה להיות לבד. היא לא עונה על שאלות. כשאתה מדבר עם מרגושה - היא מסתכלת על הקיר. כלומר, הילד למד לטבול את עצמו לחלוטין ולא לשמוע מה קורה סביב.
אני לא יודע מה יהיה עם הילדה הבאה. לא רשויות האפוטרופסות ולא המשטרה נענות לבקשותינו להזעיק את האם. השוטר אומר שאין מכות, אין עדים שהשכן מכה את הילד. אבל אי אפשר לתפור צעקות לעסקים.
רשויות האפוטרופסות בדרך כלל הפסיקו להגיע, והצדיקו את אדישותם כי הילדה אינה מודה בגישה רעה מצד אמה. ותיעוד הדיקטפון שלנו לא עוזר. באופן כללי, אדישות מוחלטת.
הייתי רוצה לסיים את הסיפור הזה בנימה חיובית, אבל אני לא יכול. בקרוב אני ומשפחתי נעבור לדירה חדשה באזור אחר. אני ממש מצטערת על הילדה. אבל לצערי אני לא יכול לעשות שום דבר.
קרא גם:
